לצמוח ולגדול

לצמוח, לגדול להתפתח.

לפני 8 שנים, כשלמדתי צילום בפעם הראשונה (אחרי שצילמתי שנים, מאז שאני ילדה) הייתה אחת הפעמים בהם חוויתי את התהליך הזה במלוא העוצמה.
 ההרגשה הזו של גדילה, התפתחות, של תהליך בו את רוכשת יכולות חדשות, הן נכנסות פנימה ומתערבבות בתוכך, בעצמך, במה שיש לך, ופתאום את הופכת אחרת, חדשה. 
צמחת, גדלת.
כמעט יצירה של יש מאין. 

קודם לא יכולת.
ועכשיו את יכולה. 
את פתאום יודעת, יכולה פתאום, ליצור דברים נפלאים שלא ידעת ליצור קודם.

אנשים לפעמים מרגישים ואומרים שהם צריכים שינוי, אבל בעצם, הם מחפשים את הצמיחה. הם מרגישים את התחושה של הקפיאה על השמרים, ההרגשה שהם זקוקים להתפתח. הם מחפשים בעצם את השינוי בתוכם, בעצמם, אבל לא תמיד מבינים זאת.

מאז צמחתי, ואני ממשיכה לצמוח במובנים רבים. מקווה שעוד תראו זאת גם בבלוג הזה.

לא בדיוק מבינה למה, אבל אלו המחשבות שעלו בי כשראיתי היום את הצילומים שלי שצילמתי לרועי ה"מעצבע".
צילומים שצילמתי לו, לחנות החדשה שלו במרמלדה.
גם רועי, אני יודעת, חיפש את הצמיחה, ועשה שינוי. שיהיה בהצלחה רועי!

רועי נותן חיים חדשים לדברים ישנים, עם המון אהבה ותשומת לב.
ווינטג' עם סגנון ייחודי, לא מתייפיף, מעט מחוספס.
מקווה שהצלחתי להעביר זאת בתמונות.

בפורמט המרובע:

וככה זה נראה באתר:

עד כאן הפרוייקט ה"אמיתי" הראשון שלי,
מה דעתכם?

להתראות,
ליאת







.

פינת האוכל-שדרוג חוזר

אחרי שנפרדנו בצער מהשולחן ששיפצנו, כי הוא היה קטן עלינו, נאלצנו להיפרד גם מהכיסאות ששיפצנו בסיבוב הראשון.

בהתחלה חשבנו שלשם שינוי פשוט נקנה כיסאות חדשים. קונספט חדשני ביותר:) למרבה הצער, מסע חיפושים לא הניב את התוצאות הרצויות. גם חיפושים אחרי כיסאות ישנים זרוקים, לא העלה דבר, למרות שהודענו לכל קרובנו וידידנו שאנחנו מחפשים כיסאות.

אז יום אחד,  מצאנו את עצמנו שוב בשוק הפשפשים.  פשפוש יסודי הניב שני סוגי כיסאות,  והתכנית הייתה לשלב אותם יחד.

ככה הם נראו לפני

מחריד, לא?

התכנית הייתה  לצבוע בלבן שלא לגמרי אטום, כדי לקבל מראה מרופט אבל לבנבן, בסגנון Shabby chic.

גם הפעם הפכנו את העבודה לפרוייקט משפחתי, כדי לתת דוגמה טובה לילדים 

נסכם שחלקם לקחו יותר מהדוגמה וחלקם החליטו ליצור דוגמה משלהם...

לשמחתנו הזמנו את עצמנו הוזמנו להתארח ולעבוד בסטודיו של חברינו היקר רועי, ה"מעצבע", שאפילו הרים על הדרך קייטנה ספונטנית לילדים וחברים שעשו חיים משוגעים

הנה הם, אחרי טיפול ראשוני יסודי של שיוף וסילוק המושב הישן,
הילדים מפזזים ברקע

אחרי הצביעה, מתייבשים להם בשמש האביבית

וכעת לשלב המושב.
מכיוון שאין שום סיכוי שבד ריפוד רגיל ישרוד שלושה ילדים שגם אוכלים, חיפשתי, ומצאתי, בד מהמם עם ציפוי פלסטי, מן שעוונית, אבל שעוונית בסטייל.

הנה אני, גוזרת בחינניות את הספוג לריפוד, והכיסאות מתרגלים לביתם החדש.

(אל תשימו לב, אלה רק בגדי עבודה:) )

ואז, אחרי כל השיופים, הצביעות, הגזירות, ועוד לא דיברנו על אקדח הסיכות הסרבן…חוסכת את זה מכם,

...אז, הקסם קרה:

הפעם זה היה ארווווך…

אבל שווה, נכון?

תודה לכל מי שבאה ועברה איתי מהבלוג הקודם, Craftifairy, בתפוז,

ותודה למי שהגיעה היישר לכאן.

הבלוג החדש הוא התחלה של דרך חדשה. מהיום אני מגשימה  חלומות לא רק בשבילי.

מחכות עוד הפתעות שוות בדרך…

אז תישארו פה, אל תלכו לשום מקום, וכמו תמיד-תכתבו לי, שאדע שאתם איתי:)

שלכם,

ליאת

לצייר על הקירות ולחרב ארוניות

לא מזמן החלטתי לעשות מעשה ולעשות משהו עם ארונית הווטרינריה החומה שקיבלנו לחתונה. באומץ לב ונחישות תקפתי אותה בנייר שיוף, ובאומץ לב ראוי להערכה (יש שטענו שבטפשות, אבל מה הם מבינים ) צבעתי אותה בגוון תכלת-אקווה חלומי (חלומי מבחינתי כמובן).

למרות שהייתי מרוצה מהתוצאה, הרגשתי שמשהו חסר. הכנתי ריקמה קטנה בתוך חישוק ותליתי מעל לארונית,  אבל זה עזר רק חלקית לתחושת החוסר :).

לפני כמה ימים הייתה לי הארה: כל חלקי הפאזל (פינטרסט, ריקמת צלבים, וקירות) התחברו יחד, ומייד ידעתי מה עלי לעשות.

וזה מה שעשיתי:

כאן עוד רואים את הקווים שנמחקו להם בהמשך

ותמונה זוגית

הרעיון מסתובב לו כבר כמה שבועות ברחבי הבלוגוספרה, והמקור כנראה כאן.

מה דעתכן, האם ריקמת הקיר תתקבל בחיבה רבה יותר מאשר הארונית החלומית?

להתראות!

שולחן הווינטג' של הקטנה שגדלה

מסתבר שבפסח הספקנו עוד כמה דברים, מלבד טיולים לקיסריה.

את שולחן הכתיבה של הקטנה גדולה, שכבר בכיתה א`, קנינו לפני שנה וחצי (כן, מלא זמן...) בוינטאג`מאניה. 

הוא היה נחמד, מלא פוטנציאל לא ממומש. (לא, לא התבלבלתי, אלה לא דברי המורה מאספת ההורים), הרגליים שלו היו שחרחרות מלכלוך שדבק בעץ, וגם הפורמיקה שלו לא הייתה כל כך חיננית, למרות שהצבע הלך טוב עם הסקלה בחדר של הקטנה.

הוא חיכה בסבלנות עד שהתפנינו אליו.

עד חג הפסח הזכור לטוב.

בהתחלה שייפנו את הלכה והשחור, כלומר בן הזוג והבן הגדול שייפו, ואני עשיתי כל מיני דברים חשובים ומאוד דחופים בבית. ככה ירדה כל הג`יפה והוא נהיה ממש חתיך.

כאן הייתה התלבטות קצרה אולי לצבוע אותו בלבן, אבל החלטנו לשמר את העץ והמראה הווינטג`י שלו.

מרחתי עליו לכה, שישאר ככה.

עוד בשלב ההמתנה קדחנו חור במגרה-

נו טוב, בן הזוג קדח, ואני בחרתי ידית מהממת שתלך טוב עם השולחן.

(רק שחברותי לללימודי המגדר לא יקראו את זה, הלך עלי:)  )

(הנה הרגליים של עוד מישהי שעבדה מאוד קשה...)

זה היה השלב הראשון.

תוכנית שלב ב` הייתה להזמין פלטת זכוכית שתכסה את השולחן, ולשים מתחת מפת תחרה או בד מעניין.

היום סוף סוף הגיעה הפלטה! (נו טוב, היא לא הגיעה בעצמה, בן הזוג סחב אותה במו ידיו מהזגג, אבל אני נתתי תמיכה מורלית ועזרתי לסחוב את הנענע והחומוס שקנינו בחנות ליד).

ואז בא החלק הטוב: הקטנה ואני פתחנו את ארון הבדים, הוצאנו את כל הבדים השווים, לקחנו אותם לחדר, פרשנו אחד אחד על השולחן, ובדקנו איך זה יוצא.

כמו שאתם יכולים לתאר לעצמכם, השלב הזה היה ממש ממש קשה, אבל מי שמתמיד, בסוף מצליח!

חשוב גם לציין שהקטנה הביעה את דעתה, ולמזלי הגענו לתמימות דעים. (זוכרים, הקטנה יודעת להתעקש, אם היא הייתה בוחרת משהו לא לטעמי הייתי בבעיה רצינית).

וואלה, הנה הוא, השולחן המשופץ של הקטנה:

יצא מתאים לכרית המושב שתפרתי מזמן.

עם השטיח הסרוג:)

עד כאן תולדות השולחן.

נכון שבמדד של זמן אני עבדתי הרבה יותר קשה מבן הזוג?

אבל מי סופר.

להתראות!