טיול ונוסטלגיה

יש לנו ספר טיולים ישן. ישן יחסית .
ספר שנכתב לפני הפריחה של ספרי הטיולים למשפחות.
כשעוד לא כתבו על "סתם" פינות חמד, ובספרי הטיולים היו רק טיולים אתגריים למיטיבי לכת, אחרת זה לא נחשב טיול. ותמיד לקח לפחות שעתיים כדי להגיע למקומות האלה.

הספר נקרא "קרוב לבית",  של נילי פרידלנדר.
ובאמת, יש בו פינות חמד, קרובות לבית (תלוי איפה הבית כמובן), שאף אחד לא הכיר אבל רובן כבר הפכו לחמד של כולם.
אנחנו בחרנו לנו את ה"שמורה הכי סודית בארץ". נסענו ותהינו אם היא עדיין סודית...

הבעיה של הספר הזה שההוראות להגעה לא ממש ברורות. הן כתובות פעמיים, פעם תוך כדי סיפור הטיול, ופעם בסוף, כדי שיבינו. אבל בסוף זה לא תמיד כמו בהתחלה, וההבנה מתקשה להגיע....

אבל בכל זאת הגענו. כידוע יש היום עוד אמצעים לנווט.

מצאנו פריחה וירוק ומרחבים במרחק 20 דקות מת"א.

נוף כפרי מרענן לעירוניים שכמונו

ומשפחות נחות להן, סתם, בלי לעשות משהו מיוחד, רק להיות בטבע.

ופתאום שני רוכבים הגיעו וחצו את השדות בדהרה...

ומרבדים אדמוניים.

נראה לי שאלו דווקא פרגים, ולא כלניות, לא?

לשמורה קוראים שמורת חרוצים.
נראה לכם שהיא עדיין סודית?

להתראות!

זוכרים את התחרות של ריינבו-לום?

לפני כשלושה שבועות פתחתי כאן בבלוג תחרות ריינבו לום-הגומיות שמשגעות ילדים ומבוגרים, שבאות במלא צבעים, ולא פחות חשוב-מפחיתות קצת את הזמן שילדים מבלים מול מסכים.

כשפתחתי את התחרות חשבתי שיש עוד הרבה דברים שאפשר לעשות עם הגומיות האלה, מלבד צמידים.
ביקשתי משהו חדש, שיקח את הגומיות צעד אחד קדימה..

משהו אחר...

ביקשתי-ושרון עשת עשתה את זה!

תראו מה הבחורה המוכשרת הזו עשתה, מגומיות צבעוניות:

זה לא מדהים?
ברור שכן!

הבחורה נעצה מליוני מסמרים בלוח עץ, ומתחה גומיות. 
כל הכבוד לשרון!

והנה תקריב



וכאן היא מספרת על תהליך העשיה. 
צילומי הפרוייקט-הילה להב.

אני מעבירה את הפרטים שלך לחברת וזאת בע"מ, יבואנית ריינבו לום בארץ, שישלחו לך את הערכה. שוב תודה לכם!

יכול להיות שהיצירה של שרון מזכירה לכם משהו?

אכן, לא טעיתם. זהו הורד שגם אני ציירתי באיקסים על הקיר, אצלי בבית.

הנה, כתבתי על זה כאן. 
כל הציורים האלה התחילו אצל אלין פלינקהוף, יוצרת מוכשרת, שציירה אותם על קיר חדר השינה שלה. שווה גם לבקר אצלה בבלוג.

אז זהו לגבי התחרות.

אם שרון גירתה לכם את הדמיון, אשמח עדיין לקבל תמונות עם רעיונות חדשים, ולפרסם כאן בבלוג, עם קרדיט ליוצר/ת כמובן.

להתראות!